מנהלים ומנהלות יקרות,
דו"ח מבקר המדינה שהתפרסם השבוע מצביע על מצוקת טפול חמורה בילדים ומתבגרים. המצוקה הזו חמורה במיוחד בפריפריה, כאשר ילדים והוריהם מחכים לעתים חצי שני כדי לקבל סיוע פסיכיאטרי ופסיכולוגי. גם הצוות הטיפולי בגני הילדים ובתי הספר כורע תחת העומס. התקנים החסרים של הפסיכולוגים החינוכיים והיועצות, המצוקות הנפשיות שהחמירו לאחר מגפת הקורונה וגם המצב הכלכלי שמונע מהורים רבים לשלם עבור טיפול פרטי, מונע מרוב הילדים האלה לקבל סיוע נפשי בבית הספר. בעלון הזה אני רוצה לשתף אתכם במתכונת טיפולית חדשה שהקמתי לפני כמה שנים, כזו שתאפשר לכם לעזור לתלמידים שלכם וגם לטפח את הכישורים הבין-אישיים של המורים. הגיליון השלישי מוקדש לסיוע רגשי וחברתי שמורים יכולים לתת לתלמידיהם.
פרופ' אליעזר יריב
פער טיפולי
כשילדים מגיעים בבוקר הם מחייכים לשומר בשער בית הספר, מברכים 'בוקר טוב' וממהרים לכיתה. לא נבחין בכל סימן מדאיג על פניהם. אבל אחד מכל חמישה או שישה ילדים סובל (ומסתיר) מצוקה רגשית. משבר משפחתי, חרם חברתי, לקויות למידה ועוד גורמים שפוגעים בתחושת הרווחה ובתפקוד שלהם. אף שהשכיחות משתנה על פי הגיל וסוגי ההפרעות, הסבל משותף לכולם. המחקרים מציגים תמונה אחידה ומדאיגה. לדוגמה ניתוח-על של 41 מחקרים שנערכו ב 27 מדינות בכל היבשות הצביע על שכיחות ממוצעת של 13.4% של הפרעות נפשיות בגילאי 4 עד 18. נכללות הפרעות חרדה (6.5%), דיכאון (2.6%), הפרעת קשב (3.4%) והפרעת התנהגות (5.7%). אפילו בגיל הרך מוצאים שכיחות של 10 אחוזים של ילדים עם תסמינים ברורים של בעיות נפשיות כגון הפרעת קשב, והתנהגות מתנגדת. אף שהבעיות האלה ניכרות ואפשר לאבחן אותן, רק מעטים זוכים לקבל טיפול פסיכולוגי, לעומת גידול מתמיד שחל במתן מרשמים לתרופות פסיכיאטריות, גם כאלה שההצדקה לשימוש בהן בגילאים צעירים שנויה במחלוקת.
בשנים האחרונות גוברת המודעות לתופעת הפער הטיפולי – היחס בין אלה שזקוקים לטיפול נפשי לאלה שזוכים לקבלו בפועל. זו תופעה אוניברסלית שפוגעת בילדים ומבוגרים. לדוגמה, במדינות אמריקה הדרומית השכיחות של מתן עזרה נפשית לצעירים עם הפרעות נפשיות נעה בין 14-34 אחוזים. סקר לאומי שנערך בארצות הברית העלה שרק שליש מהמתבגרים שסובלים מהפרעה נפשית חמורה זוכים לטיפול. בסקר אחר נמצא שרק 20 אחוזים מהצעירים והצעירות שלקו בחרדה, הפרעת אכילה ושימוש בחומרים ממכרים זכו לטיפול מקצועי. תמונת המצב בישראל דומה. רק 39 אחוזים מהאימהות שילדיהן סבלו מהפרעה נפשית התייעצו עם מומחה ורק שליש מאותם ילדים פנו לגורמים הייעוציים בבית הספר. הרבה פחות ידוע על השכיחות של הטיפול במקרים הקלים, אלה שכלל לא מגיעים לחדרי המיון ולקליניקות של אנשי המקצוע.
הופכים את הפירמידה
המבנה הארגוני של שירותי בריאות הנפש בבתי הספר דומה לפירמידה: מורים רבים, שאין להם הכשרה טיפולית, מפנים תלמידים רבים לצוות הייעוצי המצומצם. כדי להתמודד עם המצב הזה פיתחתי לפני שמונה שנים דגם של מערך טפול תומך (ראשי תיבות של מעטפ"ת) שמאפשר להפוך את הפירמידה הטיפולית – פסיכולוגית חינוכית נותנת הדרכה לעשרות מורים שעוזרים לתלמידים שלהם. הכוונה אינה שמורים יהפכו לתרפיסטים, אלא יפעלו בתחומי החוזק שלהם – הוראה, פתרון בעיות יומיומיות, ניהול כיתה וטיפול בבעיות חברתיות ומתן תמיכה רגשית. בתוכנית שלנו המורים משלבים ידיים עם הצוות הטיפולי במתכונת שוויונית. כל צד במערך הזה תורם מיכולותיו המקצועיות הייחודיות. הפסיכולוגים מביאים מומחיות בפסיכופתולוגיה ודיאגנוסטיקה בעוד שהמורים מביאים ידע עמוק בפדגוגיה ומנצלים את הקרבה והקשר היומיומי כדי לעזור לתלמידיהם. המתכונת הזו לא רק מעשירה את רפרטואר השיטות והכלים של המורות, אלא גם משנה את מתכונת העבודה של הפסיכולוגים החינוכיים מדגם קונסולטטיבי לדגם של עבודת צוות.
תוכנית מעטפ"ת (מערך טפול תומך). היא תוכנית מבוססת מחקר של התערבות קצרת מועד שנערכת תוך שיתוף פעולה בין מורה לפסיכולוג חינוכי (או יועצת). ההתערבות מבוססת על ההנחה שבעיות התנהגותיות של ילדים נובעות, בין היתר, מלקויות במיומנויות חברתיות רגשיות. במהלך ההתערבות המורה והפסיכולוג אוספים מידע, מאתרים את הגורמים לקשיים ובונים תוכנית שמקנה כישורים חברתיים ורגשיים (SEL) שמצמצמים את הסבל ומשפרים את התפקוד החברתי והלימודי בכיתה.
פרוטוקול התוכנית. אנו עורכים השתלמויות לבתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים ומלמדים מורים כיצד לעזור לתלמידיהם על פי פרוטוקול מעטפ"ת. בצעד הראשון אנו מבקשים מהמורים שמשתתפים בתוכנית לבחור תלמיד או תלמידה עם קשיים כדי לעזור לה. ההנחיה היא לבחור תלמיד או תלמידה עם קשיים 'בינוניים', לא קלים ולא חמורים מדי (כגון אובדנות, אנורקסיה). לאחר שהפסיכולוג מאשר את הבחירה המורה פונה להורים, מסבירה את היוזמה ומבקשת את הסכמתם. לאחר מכן היא מבקשת גם את הסכמת הילד. בשלב הבא היא אוספת מידע על התלמיד באמצעות ראיונות עם ההורים והתלמיד, תצפיות וסוציוגרמה. כעת, המורה והפסיכולוגית החינוכית מטעמנו נפגשים כדי לנתח את המידע ולהעריך מהם הגורמים למצבו של התלמיד. במפגש הזה, שנערך בזום, הן מחליטות ביחד מהי הבעיה העיקרית שהם רוצים להתמקד בטיפול בה והמורה מתבקשת להגדיר מטרה אחת שהיא רוצה להשיג (כגון שילדה ביישנית תשחק עם ילדים אחרים), תוך ניסוח של "מדד הצלחה" (כגון "לפחות במחצית מההפסקות היא שיחקה עם ילדה אחת"). ביחד הם מנתחים איזו מיומנות רגשית כדאי לחזק, ומתכננים את ההתערבות ובוחרים את הכלים המתאימים. ההתערבות עצמה נמשכת כחודשיים, לרוב במפגשים שבועיים שהמורה עורכת עם התלמיד, בליווי והדרכה של הפסיכולוגית החינוכית.
'מהבוקר אני מחכה לשיעור הזה'
עדי היא מחנכת כיתה ב'. במסגרת תוכנית מעטפ"ת שנערכה בבית הספר היא התבקשה לבחור תלמיד או תלמידה עם קשיים רגשיים וחברתיים. היא החליטה לבחור ביוסי (השם ופרטים נוספים בדויים) ילד דחוי חברתית, שמרבה להציק ולהרביץ לילדים אחרים. תחילה היא יצרה קשר עם ההורים. היא ביקשה את הסכמת האם לערוך תוכנית מסודרת שתשפר את מצבו החברתי. היא גם הבטיחה שהמפגשים לא יהיו על חשבון שיעורים. בתחילה האם קצת חששה אבל לאחר שקבלה הסברים מפורטים היא נתנה את הסכמתה.
למחרת היא שוחחה עם הילד שהתרגש והסביר על הקשיים שיש לו בכיתה. הם קבעו מועד לשיעורים המשותפים וכעבר שבוע התלמיד אמר לה בהתרגשות שהוא מחכה מהבוקר לשיעור הזה. את המפגשים הראשונים הם הקדישו להיכרות. "כמו איזה בעל חיים היית רוצה להיות?" היא שאלה. "הייתי רוצה להיות כלב… כי מתייחסים אליו יפה, השיב. בהדרגה היא החלה ללמד אותו מיומנויות כיצד לדבר במקום לפתור סכסוכים בכוח. "אם חבר מציק ולוקח לך משהו תנסה לדבר אתו במקום להשתמש בידיים". זה עזר מאוד. כעת המחנכת הציעה ליוסי להזמין חבר למפגש הבא. ביחד הם בנו צורות אוריגמי מנייר. למפגש הבא היא הביאה פחית קולה ובכוונה ניערה אותה. "לא תוכל לפתוח אותה כי הקולה סוערת עם גזים ואם תפתח לא בטוח שתצליח לשתות וזה יתפרץ החוצה ותירטב החולצה. כך גם כאשר אנחנו כועסים. אם מישהו רוצה לדבר איתי ואני כועסת עליו והכעס לא השתחרר, זה יגמר לא טוב", הסבירה. כעבור כמה דקות הציעה לו לנסות לפתוח והפעם 'הסערה הפנימית' בפחית נרגעה והוא שתה את המשקה. בשבוע הבא הילד ספר בשמחה שהיום השתמש בפה ולא בידיים . גם אימו שמה לב לשינוי ושלחה למחנכת מסר מפרגן לשינוי שחל אצל בנה. "הוא ילד מקסים. אני אמשיך לשמור אתו על קשר קרוב… ביקשתי ממנו שבכל פעם שהוא כועס ינשום נשימה עמוקה ויספור עד 10".
בדו"ח המסכם היא כתבה: "בהשתלמות למדתי כמה דרכי התמודדות וקבלתי כלים להסביר לתלמיד כיצד להתנהג בלי להסתבך. למדתי שאפשר לערוך משחק חווייתי שיעזור לו להתמודד עם כעסים, שיש פתרונות יפים ויצירתיים שמועילים לתלמיד.