צמיחת מעטפ"ת

לפני שמונה שנים עבדתי כפסיכולוג חינוכי בבית ספר יסודי. למרות העבודה הקשה של היועצת ושלי, התחדדה אצלי הרגשה שרוב התלמידים עם הקשיים הרגשיים נשארים ללא מענה מקצועי. מצב מתסכל. ממש באותה תקופה לימדתי במכללת גורדון לחינוך בחיפה. "אולי אתה מוכן ללמד קורס על ניווט כיתה?", ביקשה ממני מרכזה החוג לחינוך משלב. הרגשתי שנקרתה לי הזדמנות. רציתי לבדוק אם ניתן לצרף גם את המורים "למגרש הטיפולי". אם כל מורה תערוך התערבות קצרת מועד אחת בשנה נוכל להכפיל את מספר הילדים שמישהו מושיט להם יד. כדי לממש את הרעיון הזה ביקשתי מהסטודנטיות לבחור תלמיד עם בעיות התנהגותיות ורגשיות, להציע לו עזרה ולערוך התערבות באמצעות הכלים שאלמד בקורס. ביקשתי שיתייחסו להתנסות הזו כמו מעבדת-לימוד והן שיתפו פעולה ברצון. אבל כשקראתי את הדוחות שהגישו בסוף הקורס התברר שבמקום ליישם את הכלים שלימדתי הן העדיפו להיצמד לשיטות הישנות והמוכרות. בעיקר של טבלאות חיזוקים. התאכזבתי. הבנתי שצריך לתת להן הנחיות ברורות איך להכיר את התלמידים וכיצד לתכנן התערבות מוצלחת. והפעם הבעיות הגיעו מכיוון שונה – הסטודנטיות חשו הצפה והתלוננו על העומס הרב שכרוך ביישום השיטה. אבל הדוחות שהן כתבו בסוף קורס המחישו לי שעליתי על הנתיב הנכון. בשנתיים הבאות למדתי להקטין את העומס ולדייק בהקניית השיטה וכך צמחה בהדרגה תוכנית מעטפ"ת (מערך טפול תומך). התוכנית מבוססת על פרוטוקול שבו המורה אוסף מידע על התלמיד וביחד עם הפסיכולוג החינוכי הם מתכננים התערבות קצרת מועד. ההתערבות מבוססת על הקניית מיומנויות חברתיות רגשיות שיעזרו לתלמיד לשפר את תפקודו בכיתה.